<h1>ראבי"ה סימן תתקצ"א</h1>
<h2>דף ג.</h2>
תשובות אילו לר' דוד בן הרב רבי' שאלתיאל מאת אבי העזרי. ששאלת בפרק נגמר הדין (מ"ה ע"ב) נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב, וסובר כן ר' עקיבא ושאר תנאים, ולמה לא הקשה לו מפרק נערה (מ"ד ע"א) אין לה פתח בית האב סוקלין אותה על פתח שער העיר וכו', וכן מיבמות (ק"ד ע"ב) אילם ואילמת אינו באמר אמרה, וכן עיר שאין בה זקנים אינה נעשית עיר נידחת [עי' מכות י' ע"ב וסנהדרין שם]. ובפרק שור שנגח (נ' ע"ב) אחד בור שיח ומערה ולא בעינן כדכתיב. ובמה תלויין אילו הסברות. תשובה הרי כל סדר קדשים מלא יש לעכב וסדורין מקצתן פרק הקומץ רבה (כ"ז ע"א), ואילו כתיב הווייה או ככה או מקרא הדומה לעיכוב הוי רק למצוה. וכן במכסת תכוסו בפסחים (ס"א ע"א) הוא יתחטא בפרק בתר' דקידושין (ס"ב ע"א), רקיקה פ' מצות חליצה (ק"ד ע"ב), אבל קריאה למצוה אם ראוי לבילה מה שאין כן באילם ואילמת. [ו]לגבי וכפר פ' בית שמאי בזבחים (ל"ח ע"א) ובפ"ק דסנהדרין (ד' ע"ב) הסברא להיפך שמפני ששנה ושילש מסירו מדין עיכובא. אלא נקוט האי כללא בידך כי כל דבר בעינן קרא כדכתיב אם אין מקרא למעט או ליתר. ופעמים הסברא שקולה במקרא כדאמרי' (ב"מ ג' ע"א וש"נ) מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע וכו'. אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא כיון שלא סתם המקרא ובמשמע אין [כופר] הכל. אבל בגד אלמנה משמע כל אלמנה אפילו עשירה ובזה נחלקו תנאים [ב"מ קט"ו ע"א] ועיקר מקצת על דרש הטעם. וכן לא ירבה לו נשים [סנהדרין כ"א ע"א]. וכן דרך כולם. ופעמים תמצא אע"ג דאין מוקדם ומאוחר מהפכינן לקראי גבי עשרה קידושין וה' טבילות בסדר יומא (ל"ב ע"א) וטעמא משום דגמיר' הי' קידושין. וכן בסוף שני שעירים. וכן גבי דחייה וסקילה בפ' נגמר הדין (מ"ה ע"ב) משום ברור לו מיתה יפה. והא דשנה עליו הכתוב, לא לצורך עצמו אלא לדבר אחר. כגון ברקיקה שעל ידי חסרון רקיקה נפסלת החליצה ולא לאחר החליצה קיים מיהא. ולגבי קדשים נמי על ידי חסרון אחד פסול כל ד' עבודות. וכן על ידי חיטוי והזאה דפסל הטבילה. ועל ידי קרא דעיכוב שמעינן דכל הני דהקומץ רבה הוו חדא מצוה. ואפי' לר' ישמעאל דפליג לגבי ד' ציציות [מנחות כ"ח ע"א] אע"ג דלית הילכ' כוותיה כדפסקי' התם (ל"ז ע"ב). וראיי' דגרסי' בפ' התכלת (מ"ד ע"א) תפילין של יד אינה מעכבת את הראש ואמרי' לא שנו אלא שיש לו אבל אין לו מעכבת ופריך אלא מעתה מאן דלית ליה תרי (מיצוי) [מצות] חדא נמי לא נעביד. הילכך בכל תרי מצות שהן שני מעשים בעינן קרא לעכב. אבל בחדא מצוה וחיסר, הוי חצי מצוה ובלא קרא דעיכוב נמי מעכב ובעינן קרא כדכתיב. ודבר זה תלוי בשיקול הדעת התלמוד מה שני דברים נקראו מצוה אחת או יקראו שתים. וכן תפרש בכל מקום על דרך זה. וכן אין לו בהן יד ורגל [סנהדרין מ"ה ע"ב] נחלקו אי הוי מעשה טהרתו הכל מצוה אחת, או שתים ודמי לציציות ומיהו לכל הפחות נותן על מקומו ויוצא בו. וכן נקטעה יד העדים רגימתו ורגימת כל העם הוי רגימה אחת לסברת שמואל, והמקשה בעי לדמויי לשתי מצות. וכך יש לפרש הך דרוצח וגואל הדם ודעיר הנדחת דמייתי עלה עד דמוקי לה בתנאי. ופתח בית האב פשוט דהוי תרי מצות כלומר ראו גידולים שגידלתם. ולגבי וכפר וכפר אי לאו קרא פשיט' ליה שכולן כפרה אחת במזבח אחד. ולא דמי להזאת המזבח הזאה דיום הכיפורים בפ' הקומץ רבה (כ"ז ע"א) שעל ידי חסרון נפסלו כל ההזיות שעל הבדים נמי הילכך איצטרך קרא. ואילם ואילמת גריעי מאין לו ד' מינין שבלולב (שם) ומאין לו תפילין של יד שהרי יכול לחזור ולקנות. הילכך מוקי לה כדתניא מה שאין כן באילם. ויש דברים שאינם עיכוב בחליצה והטעם מפורש בפרק מצות חליצה [ק"ה ע"א]. ובור שיח ומערה אין לדונם לאילו, דההוא מידריש במידת דבר שהיה בכלל נזקי כרייה ויצא בור מן הכלל ללמד. ויש הרבה בתלמוד כאילו אך אילו יורו על כולו.
<h2>דף כ:</h2>
פי' שטרי מכריז [כ' ע"ב] רוב בני אדם אינם בקיאים במשנה [כ' ע"א] דבג' מכריז אבל לא בב', ושטרי משמע בין [מרובין בין] מועטין והוא נותן סימן במניינא אם ג' או ד' או יותר. אבל אם יאמר ב' לא יועיל לו. וכרוכין דנקט במשנה משום דאז אינו מתייאש מפני שהוא יודע שאם אחד מצאו הכריז ויתן סימן במניין. אבל כשאינן כרוכין הוא סבר ששלשה בני אדם מצאום ומתייאש שלא ידע ליתן סימן במניין. וכן יש לפרש גבי מטבעות [כ"ה ע"א]. ומוטב (שתיקנו) [שיתקנו] שכל למעלה מב' (ובדין) [יכריז] ממה שיהי' מתקני[ם] שרק בב' יכריז ולא למעלה מהם, שזה היה הפסד לבעלי אבידה, דהנך טפי. כך קבלתי מאבא מרי מ"כ. ויש פתרונים אחרים אבל זה עיקר. והכריכה והאגד אינו סימן והמגדלין נמי אינו אלא למעוטי מפיזור דאז מתייאש אבל במגדלין אין תלוי הסימן אלא במניין.
<h2>דף כה.</h2>
פי' שטרי מכריז [כ' ע"ב] רוב בני אדם אינם בקיאים במשנה [כ' ע"א] דבג' מכריז אבל לא בב', ושטרי משמע בין [מרובין בין] מועטין והוא נותן סימן במניינא אם ג' או ד' או יותר. אבל אם יאמר ב' לא יועיל לו. וכרוכין דנקט במשנה משום דאז אינו מתייאש מפני שהוא יודע שאם אחד מצאו הכריז ויתן סימן במניין. אבל כשאינן כרוכין הוא סבר ששלשה בני אדם מצאום ומתייאש שלא ידע ליתן סימן במניין. וכן יש לפרש גבי מטבעות [כ"ה ע"א]. ומוטב (שתיקנו) [שיתקנו] שכל למעלה מב' (ובדין) [יכריז] ממה שיהי' מתקני[ם] שרק בב' יכריז ולא למעלה מהם, שזה היה הפסד לבעלי אבידה, דהנך טפי. כך קבלתי מאבא מרי מ"כ. ויש פתרונים אחרים אבל זה עיקר. והכריכה והאגד אינו סימן והמגדלין נמי אינו אלא למעוטי מפיזור דאז מתייאש אבל במגדלין אין תלוי הסימן אלא במניין.
<h2>דף כז.</h2>
וודאי כן אמרתי דשה דאבידה קשי' משום דלא אמרי' מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה תרי קראי, דשה נשמע נמי מעל כל אבידה. ולא דמי כלל להנך ג' קראי דמייתי בריש פ' היו בודקין [מ' ע"ב] גבי מילת' דאתי' בק"ו, דאילו כלל הפסוק כל מיתות ושוב פרט נסקלין ונחנקין ונשרפין אז הי' דומה לזה דשה דאבידה, אבל נפתח אחד מן המיתות לא נכתב בפסוק בפירוש תרי זימני. ותו לא, והאמת תורה.
<h2>דף עג:</h2>
פי' חמרא אכתפי' דגבר' הלוקח שוור [ב"ב צ"ו רע"ב] שנשתנה מרשות לרשות. אבל בפ' איזהו נשך [ע"ג ע"ב] עדיין הוא מונח ברשות המוכר כד מבחרי ליה ולא נשתנה מרשות לרשות.
<h2>דף צה.</h2>
על ההיא דפרק השואל ששאלת מה לשומר שכר וכו', דמעיקר' אלימ' ליה חייוב קרן ותו פריך ומשני חייוב כפל חומרא וכו'. ותירצת דאבידה בכלל גניבה ואבידה אין שייך כפל וכו'. וכתבת דשואל אם טען מתה מחמת מלאכה דאין בו כפל אם נשבע והוכחש ונמצא גנב. אמנם ככל זה הענין כתב רבי' יצחק ב"ר מרדכי נ"ע בתוספת', רפיא בידי, שאפי' אם חייב השואל כפל כעניין זה אפ"ה יקשה התלמוד שפיר, שביותר מקומות שייך כפל בשומר שכר מבשואל, אין פטור להביאו כת' כשנמצא שהוא גנבו אלא בדרך אחד ובשומר שכר בשני דרכים. ומיהו לדרך האמת אין נראה שיתחייב כפל, שא"כ נחייב גם שומר שכר כפל בטוען טענת ליסטים מזויין אפי' אם גזלן הוא בשימצא שוב שהוא גנבו אלא ודאי ליתה להך סברא. ועוד שלא נכתב בשואל שבועה. ומיהו לפי מאי דמפרישנ' אתי שפיר שתחילה למד בקל וחומר לשואל משומר שכר לחייבו בגניבה ואבידה היכא שקודם שבאו לב"ד נודע לכל בעדים שנגנב או אבד וגם לבעלי הדין, דהתם לא שייך כפל ולא שבועה. וכיון שבעניין זה חייב בשומר שכר כל שכן בשואל. ופריך מה לשומר שכר שכן חייב כפל לפעמים אם לא נודע בעדים מקודם וטען טענת לסטים מזויין, ומשני אפי' הכי קרנא בלא שבועה עדיפא ליה. וכן יש לפרש בריש הסוגיא [צ"ד ע"ב] ואין בה מכשול.
ואף אני לומד דפריך [שם] ומה לשבורה ומתה שכן אונסא דלא שכיח וכו' תאמר בשבויה וכו', תמיהני לסברת המקשה למה נכתבו כל שלשתן בשומר שכר, אי משום פטורה לכתוב שבורה ומתה ולא בעי שבויה. אלא להכי כתבינהו לגלויי דלא תימא הכי. ודכוותה אמרי' בריש פרק השוחט והמעלה [ק"ז רע"ב] דבעי למיגמר קבלה משחיטה וזריקה מביניי(נ)א ופריך א"כ לא יאמר בזריקה ותיתי נמי מבניי(נ)א משחיטה והעלאה אלא להכי אייתי וכתבה למימרא דלא תיתי מביניי(נ)א, ובדוכת' אחריתי נמי התם אמרי' הכי כי היכי דלא ליתי [ב]קל וחומר. ונ"ל דמשום פטור' נכתב שבורה ומתה, דאע"ג דלא אהני להפטר נפטר בשבועה, ואי לא כתב שבוייה הוה אמינא שבוייה קלא אית ליה וצריך עדים דהוה ליה (ביש רואה כאיש) [כיש רואה כאיסי (ב"מ פ"ג ע"א)] צריכא ועדיפא נמי מדאיסי.
ועוד קשיא לי בההיא סוגי' דגרסי' הילכך אם בעליו עמו וכו' ועד הילכך בשומר שכר ובשואל לחייובי אתיא משומר חנם, (וקל) [וק"ל] ליתי מקל וחומר מדנפשייהו דכיון דבגניבה ואבידה חייבי' כל שכן בפשיעה (כך הוי) [כדהוי] בעי למילף לעיל בשואל גניבה ואבידה משבורה ומתה אי לאו דאשכח פירכא. ונ"ל דאי הוה יליף קל וחומר מדנפשייהו הוה אמינא דיו, מה גניבה ואבידה בבעלים פטור אף פשיעה כן. הילכך הוצרך ללמוד בק"ו משומר חנם לחייב פשיעה. ומהשתא פשיעה בבעלים בשומר חנם חייב, דאם בעליו עמו אהנך חייובי דכתיבי בשואל ובשומר שכר בהדי' הוא דכתי', והא דלא גמירי' לה בלמד עליון מתחתון משום דלא כתי' בשומר שכר וכי יתן אלא כי יתן אבל בשואל כתי' וכי ישאל, הילכך גמרינן שומר שכר לפטורא משואל, וכיון דפשיעה בבעלים בשומר חנם חייב הוא הדין בשומר שכר ושואל, או בקל וחומר ואע"ג דאיכא למיפרך מה לשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל בכל טענותיו תאמר בשומר שכר שאינו משלם כפל אלא בליסטים מזויין אי סביר' לן גנב הוא וכ"ש דאי גזלן הוא איכא למיפרך וכן יש להשיב אשואל, לא חשיב ליה פירכא דלא פרכי מכפל אלא אגניבה דכתי' בה כפל הכא ובהגוזל קמא [ק"ו ע"ב] אבל מפשיעה לא, דדווקא כי יליף לחייב בגניבה פריך הכי.
<h2>דף קטו.</h2>
תשובות אילו לר' דוד בן הרב רבי' שאלתיאל מאת אבי העזרי. ששאלת בפרק נגמר הדין (מ"ה ע"ב) נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב, וסובר כן ר' עקיבא ושאר תנאים, ולמה לא הקשה לו מפרק נערה (מ"ד ע"א) אין לה פתח בית האב סוקלין אותה על פתח שער העיר וכו', וכן מיבמות (ק"ד ע"ב) אילם ואילמת אינו באמר אמרה, וכן עיר שאין בה זקנים אינה נעשית עיר נידחת [עי' מכות י' ע"ב וסנהדרין שם]. ובפרק שור שנגח (נ' ע"ב) אחד בור שיח ומערה ולא בעינן כדכתיב. ובמה תלויין אילו הסברות. תשובה הרי כל סדר קדשים מלא יש לעכב וסדורין מקצתן פרק הקומץ רבה (כ"ז ע"א), ואילו כתיב הווייה או ככה או מקרא הדומה לעיכוב הוי רק למצוה. וכן במכסת תכוסו בפסחים (ס"א ע"א) הוא יתחטא בפרק בתר' דקידושין (ס"ב ע"א), רקיקה פ' מצות חליצה (ק"ד ע"ב), אבל קריאה למצוה אם ראוי לבילה מה שאין כן באילם ואילמת. [ו]לגבי וכפר פ' בית שמאי בזבחים (ל"ח ע"א) ובפ"ק דסנהדרין (ד' ע"ב) הסברא להיפך שמפני ששנה ושילש מסירו מדין עיכובא. אלא נקוט האי כללא בידך כי כל דבר בעינן קרא כדכתיב אם אין מקרא למעט או ליתר. ופעמים הסברא שקולה במקרא כדאמרי' (ב"מ ג' ע"א וש"נ) מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע וכו'. אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא כיון שלא סתם המקרא ובמשמע אין [כופר] הכל. אבל בגד אלמנה משמע כל אלמנה אפילו עשירה ובזה נחלקו תנאים [ב"מ קט"ו ע"א] ועיקר מקצת על דרש הטעם. וכן לא ירבה לו נשים [סנהדרין כ"א ע"א]. וכן דרך כולם. ופעמים תמצא אע"ג דאין מוקדם ומאוחר מהפכינן לקראי גבי עשרה קידושין וה' טבילות בסדר יומא (ל"ב ע"א) וטעמא משום דגמיר' הי' קידושין. וכן בסוף שני שעירים. וכן גבי דחייה וסקילה בפ' נגמר הדין (מ"ה ע"ב) משום ברור לו מיתה יפה. והא דשנה עליו הכתוב, לא לצורך עצמו אלא לדבר אחר. כגון ברקיקה שעל ידי חסרון רקיקה נפסלת החליצה ולא לאחר החליצה קיים מיהא. ולגבי קדשים נמי על ידי חסרון אחד פסול כל ד' עבודות. וכן על ידי חיטוי והזאה דפסל הטבילה. ועל ידי קרא דעיכוב שמעינן דכל הני דהקומץ רבה הוו חדא מצוה. ואפי' לר' ישמעאל דפליג לגבי ד' ציציות [מנחות כ"ח ע"א] אע"ג דלית הילכ' כוותיה כדפסקי' התם (ל"ז ע"ב). וראיי' דגרסי' בפ' התכלת (מ"ד ע"א) תפילין של יד אינה מעכבת את הראש ואמרי' לא שנו אלא שיש לו אבל אין לו מעכבת ופריך אלא מעתה מאן דלית ליה תרי (מיצוי) [מצות] חדא נמי לא נעביד. הילכך בכל תרי מצות שהן שני מעשים בעינן קרא לעכב. אבל בחדא מצוה וחיסר, הוי חצי מצוה ובלא קרא דעיכוב נמי מעכב ובעינן קרא כדכתיב. ודבר זה תלוי בשיקול הדעת התלמוד מה שני דברים נקראו מצוה אחת או יקראו שתים. וכן תפרש בכל מקום על דרך זה. וכן אין לו בהן יד ורגל [סנהדרין מ"ה ע"ב] נחלקו אי הוי מעשה טהרתו הכל מצוה אחת, או שתים ודמי לציציות ומיהו לכל הפחות נותן על מקומו ויוצא בו. וכן נקטעה יד העדים רגימתו ורגימת כל העם הוי רגימה אחת לסברת שמואל, והמקשה בעי לדמויי לשתי מצות. וכך יש לפרש הך דרוצח וגואל הדם ודעיר הנדחת דמייתי עלה עד דמוקי לה בתנאי. ופתח בית האב פשוט דהוי תרי מצות כלומר ראו גידולים שגידלתם. ולגבי וכפר וכפר אי לאו קרא פשיט' ליה שכולן כפרה אחת במזבח אחד. ולא דמי להזאת המזבח הזאה דיום הכיפורים בפ' הקומץ רבה (כ"ז ע"א) שעל ידי חסרון נפסלו כל ההזיות שעל הבדים נמי הילכך איצטרך קרא. ואילם ואילמת גריעי מאין לו ד' מינין שבלולב (שם) ומאין לו תפילין של יד שהרי יכול לחזור ולקנות. הילכך מוקי לה כדתניא מה שאין כן באילם. ויש דברים שאינם עיכוב בחליצה והטעם מפורש בפרק מצות חליצה [ק"ה ע"א]. ובור שיח ומערה אין לדונם לאילו, דההוא מידריש במידת דבר שהיה בכלל נזקי כרייה ויצא בור מן הכלל ללמד. ויש הרבה בתלמוד כאילו אך אילו יורו על כולו.
